Into the Wild) Hacia rutas salvajes)

הולה אמיגוס! חזרתי מהפארק!

אחרי 5 לילות של שינה באוהל, במקום שבו הרוח מגיעה ל-80 קמ"ש ומשטחת אותך על הרצפה
בחוסר אונים, ושבו במקום לציין מתי יורד גשם אנשים מופתעים רק כשהוא מפסיק (אם בכלל),
הגעתי למסקנה הלא-מפתיעה שאני מעדיף לראות נופים מהצד היבש של החלון.
אבל היה שווה את זה. תראו בעצמכם לפי התמונות.

הכותרת לפוסט אגב, שאולה מסרט באותו שם שראיתי עם החבר'ה בהוסטל בואלפראיסו,
העוסק בבחור שחי בטבע ומטייל ויש נופים ו...אני לא ממליץ עליו, סרט משעמם...
רוצים לראות נופים דרך מסך? תראו בבלוג שלי :)

אז, ברוכים הבאים לפארקֶה נאסיונאל "טורס דל פיינה" (Torres del Paine).

איזו תמונה, הא?  יצא לי מקצועי משהו (אבל נשבע לכם שצילמתי את זה בעצמי)

עם מריאן וסאם האמריקאים

ביום הראשון, לאחר נסיעה של 3 שעות מפונטה ארנאס (העיר השנואה עליי ביותר בעולם, שבה אני מכיר את כל הרחובות בעל פה אחרי שנתקעתי שם בשביתה) לפוארטו נטלס ומשם עוד כ-3 שעות לפארק, שילמתי מחיר מופקע לשייט של חצי שעה בקטמרן כדי להכנס לעומק הפארק. לפחות הגישו בשייט שוקו חם ועוגיות.

כשעוברים בספונטניות מעיר לעיר כשמתחשק,
מגיעים לכל מיני מקומות בשעות לא אידאליות,
ולכן כשהגעתי לבסוף למעמקי הפארק כבר היה מאוחר מדי כדי להתחיל את ההליכה הארוכה פנימה, והתחלתי להקים את האוהל החדש שקניתי לצד איזה שיח שקיוויתי שיגן עליי מהרוחות החזקות.

השיח לא הגן עליי בשיט מהרוח..

ביום הבא קמתי בסבבה, ויצאתי להליכה ארוכה (11 ק"מ)
עם האוהל וכל הפקלאות על הגב, לעבר מחנה "גריי",
הסמוך לקרחון היבשתי "גריי" (Glacier Grey).

מי השלגים שהפשירו היו יותר טעימים
ממי עדן או נביעות

בתחילת ההליכה לבשתי חולצה קצרה והייתי מבסוט ונאיבי בחושבי שמזג האויר הנעים ילווה אותי במהלך היום.
בפועל, לקח לי חמש שעות לעבור את 11 הקילומטרים עם המוצ'ילה ששקלה כמעט 20 קילו על הגב, בעליות ובירידות של ההרים בפארק.
מתוך חמש השעות ירד עליי גשם שוטף כשלוש שעות (עם רוח מקפיאה, כייף!).

אתם מצליחים לראות את ההבדל בין האגם השטוח לקרחון הבהיר והמוגבה שברקע?

בערב הקמתי את האוהל בין העצים במאהל "גריי" הסמוך לאגם, שבו צפו
גושי קרח כחלחלים ושקופים בגדלים של החל ממטרים בודדים וכלה בעשרות מטרים, והכנתי לעצמי חבילת פסטה שלמה בסככת הבישול.

לא חישבתי את הזמן נכון, ויצא שהחשיך במהלך הבישול.
הבעיה היא לא אור כי היה לי פנס. הבעיה הייתה שאחרי שמחשיך נעשה קפוא.
לא כיף לאכול כשאתה רועד מהקור שחודר מבעד לנעליים ולבגדים התרמיים.

 

 ביום הבא, הלכתי עם קבוצה של גרמנים שפגשתי במאהל, לראות את הקרחון מקרוב.
הטיפוס על שלוחות ההרים והירידה מהן הפכו את ההליכה עד נקודת התצפית לפעילות של יום שלם.

עם מדלנה וכריסטין הגרמניות עושים "חיוך אמריקאי"



המוצ'ילרו הגיבור מנופף לבנות
מראש הסולם "המפחיד"
אחרי הטיפוס

 אחרי כמה שעות של הליכה ספורטיבית בעמקים ועל גבעות, אחת הגרמניות אמרה שהיא מפחדת לעלות ולרדת בסולם תלול בנקיק שבו זרם נהר יפה.
אז הבנות חזרו למאהל ואני המשכתי עד לנקודת התצפית שממנה ניתן לראות את המשכו של הקרחון המרשים.

תודה לנעה שהתעקשה שאקח את מעיל הגשם שלה
(לא רואים בתמונה, אבל ירד גשם כמעט כל הזמן)

כשהגעתי לנקודת התצפית, תפס אותי מבול מטורף עם רוח קפואה מהקרחון שקילקלו את ההנאה מהנוף,
וכבר התחלתי להיות רעב אך עוד היו לי מספר שעות הליכה חזרה למאהל.

חוקי מרפי מקבלים תוקף משנה כשמדובר במזג אויר, אז כמובן שקצת אחרי שירדתי מנקודת התצפית הגבוהה בגלל שהרוח והגשם התחזקו, השמיים התבהרו ויצאה השמש.  ...מסתבר שזה דווקא לא היה טוב.
הנהר שחציתי מקודם בדילוג על אבנים שבלטו מעל מפלס המים קיבל תגבור בשל התחממות השלגים מאור השמש, ולא יכולתי לחצות אותו בלי להרטב.
לא הייתה ברירה אז חלצתי נעליים והלכתי במים הקפואים כשנעליי בידי.

בהתחלה בזהירות כדי לא למעוד ולהרטב עוד יותר, ותוך כמה שניות כשהקור של מי השלגים הקפואים התחיל לכאוב התחלתי לרוץ.

ארוחת ערב במחסה מהגשם - השקיעה
הייתה רק אחרי אחת עשרה בלילה.

תודה לצביקה על המוצ'ילה הנוחה :)

ביום הבא, הגרמניות החליטו לקצר את השהות שלהן בפארק אז התפצלנו.

עם ג'ון האירי (מנסים לא ליפול מהרוח)

עם אנאבל האמריקאית ליד לגונה לוס פאטוס

בהליכה לעבר המחנה הבא פגשתי בחורה אמריקאית ובחור אירי שהיו בדרכם לאותו מחנה אז הלכנו ביחד,
עם המוצ'ילות הכבדות על הגב,
17 קילומטרים מאד גשומים
ועוד יותר שטופי רוח.
הזכרתי כבר שזה נחשב קיץ בפטגוניה?


הרוח הייתה כל כך חזקה שהיא ממש הפילה אותי לאדמה כמה פעמים. כמובן שמוצ'ילה ענקית על הגב, שמשמשת כמו מפרש לרוח, לא משפרת את המצב.
היו שלבים שהרוח דחפה אותי עם כיוון ההליכה שלי כל כך חזק שזה נראה מהצד כאילו אני רץ במעלה גבעה תלולה.
בשלב אחר ניסיתי להעזר במקלות ההליכה העשויים אלומיניום כדי להתנגד לרוח צידית,
ואחד מהמקלות נשבר!
(לפחות זה רק מקל ולא אחת מהרגליים שלי...)

פגשנו את הגרמניות במחנה
באמצע הדרך ואכלנו צהריים ביחד

קשת מלאה הופיעה מעל האגם וניסינו להצטלם איתה, אבל לא הצלחנו לצלם באותה תמונה גם אותנו וגם את הקשת.
הבחור האירי הציע שנלך לחפש את הלפרקונים שבקצה הקשת.

האוהל שלי (הכתום באמצע) במחנה.
מזכיר את הסרט "המכשפה מבלייר"...

אנאבל התלהבה מאבקת החלב
שהבאתי לארוחת בוקר (מגעיל..)

ביום הבא (החמישי בתוך הפארק בשבילי), האירי החליט ללכת לבד
כי הוא אוהב ללכת ממש מהר,
אז אני והאמריקאית הלכנו ביחד
בעמק הצרפתי (Valle Frances),
שבעיני היה האיזור הכי יפה בפארק.

מסלולי ההליכה בפארק מוסמנים פה ושם בצבע על העצים והסלעים,
כמו השבילים בארץ, אבל הצ'יליאנים מסמנים מסמנים רק את המקומות
שבהם לא צריך סימון כמו שביל גדול ורחב. באיזורים המבלבלים בתוך היער,
איפה שקשה לדעת לאיזה כיוון צריך ללכת, אין סימון.





אז כמובן שאני והאמריקאית הלכנו לאיבוד בחציית נהר קטן ומצאנו את עצמנו מגלים איזורים יותר פראיים בטבע (כמו משמעות כותרת הפוסט הזה בספרדית).
מצד שני, באנו לראות טבע ונופים, ואת זה ראינו גם אם לא היינו על השביל המיועד להליכה.

כשמצאנו את הדרך חזרה לשביל, הבחור האירי חזר כולו מזיע ואמר שהוא רוצה להספיק לעבור מחנה עוד באותו יום. האמריקאית אמרה שבגלל שהאירי סוחב לה את האוכל בתיק שלו, היא חייבת ללכת איתו ולא להמשיך לעבר נקודת התצפית שבשבילה הלכנו במסלול שבעמק, ונפרדה ממני. תראו על איזה נוף היא ויתרה.

חיברתי מספר תמונות לכדי תמונה פנורמית

של הנוף בנקודת התצפית שבסוף העמק הצרפתי.

לחצו על קישור זה כדי לראות את התמונה הפנורמית באתר שמאפשר לזוז בתוך התמונה ונותן הרגשה כאילו אתם שם.
כמעט מכל נקודה בפארק רואים את פסגות ההרים שעל שמן נקרא הפארק, הלא הן ה"טורוסים" (מגדלים, בספרדית),
אבל באותו יום נאה ללא גשם ובלי יותר מדי עננים קיבלתי תצוגה מרשימה של ההרים מהעמק הצרפתי שלצידם המערבי.


באותו רגע החלטתי שלא נחוץ לי יום נוסף בפארק בכדי להגיע לנקודת התצפית האחרונה במסלול ה-"דאבל יו" המפורסם, ושחמישה לילות בפארק והליכה שהסתכמה ב-72 קילומטרים רטובים ושטופי רוח הספיקו לי.

עם סאלי וכריס הניו זילנדים.
(הם עוד יופיעו שוב בבלוג.
אני יודע, אני מכניס אנאכרוניזם לבלוג)

בדרך חזרה פגשתי זוג צעיר מניו זילנד, וביחד חזרנו למחנה ובישלנו את ארוחת הערב (שוב פסטה, האוכל היחיד כמעט שאנשים אוכלים בפארק).

למחרת בבוקר יצאתי לצעידה של 11 קילומטרים לעבר היציאה מהפארק.
מהאוטובוס ראיתי עדר של גוואנאקו (Guanaco, קרוב משפחה של האלפקה והלמה)




על אחת הגבעות ישב לו אחד הגוואנאקואים האלה, בישיבה על הבטן,
ופשוט הסתכל קדימה לעבר האופק על הנוף.
חשבתי לעצמי לסיכום הטרק הארוך, המעייף ורצוף החוויות-
אם אפילו הגוואנאקו עוצר כדי להנות מהנוף,
כנראה שזה נוף שבאמת שווה לבוא לראות.